לא כל הפסטורליסטים פעלו בהרים. הם היו יכולים להימצא גם במישור, במישורים ובמדבריות הודו.

דאנגארים היו קהילה פסטורלית חשובה של מהראשטרה. בראשית המאה העשרים הוערכה אוכלוסייתם באזור זה 467,000. רובם היו רועים, חלקם היו אורגי שמיכה, ואחרים היו רועי תאו. רועים דנגר נשארו ברמה המרכזית של מהראשטרה במהלך המונסון. זה היה אזור צחיח למחצה עם גשמים נמוכים ואדמה ענייה. הוא היה מכוסה בשפשוף קוצני. שום דבר מלבד גידולים יבשים כמו באפה לא ניתן להיזרע כאן. במונסון מסך זה הפך לשטח מרעה עצום ללהקות הדאנגר. עד אוקטובר הדנגארים קצרו את הבג’רה שלהם והחלו במעברם מערבה. לאחר צעדה של כחודש הם הגיעו לקונקן. זו הייתה מערכת חקלאית פורחת עם גשמים גבוהים ואדמה עשירה. כאן התקבלו בברכה הרועים על ידי איכרים של קונקאני. לאחר נחתך קציר חריף בשלב זה, היה צורך להפריש את השדות ולהכין את הקציר הראבי. נוהנגר נוהנגר זכה לשדות וניזונה מהזיפים. האיכרים של קונקאני העניקו גם אספקת אורז שהרועים חזרו לרמה בה התבואה הייתה נדירה. עם הופעת המונסון, הדנגארים עזבו את הקונקן ואת אזורי החוף עם להקותיהם וחזרו להתנחלויותיהם ברמה היבשה. הכבשים לא יכלו לסבול את תנאי המונסון הרטובים. בקרנאטקה ואנדרה פרדש, שוב, הרמה המרכזית היבשה הייתה מכוסה באבן ועשב, מיושבת על ידי רועי בקר, עזים וכבשים. הבקר העצר גולס. הקורומס והקורובס גידלו כבשים ועיזים ונמכרו שמיכות ארוגות. הם התגוררו בסמוך ליער, טיפחו טלאי אדמה קטנים, עסקו במגוון עסקאות קטנוניות ודאגו לעדרים שלהם. בניגוד לפסטורליסטים ההרים, לא היה זה הקור והשלג שהגדיר את המקצבים העונתיים של תנועתם: אלא זו הייתה החלפת המונסון והעונה היבשה. בעונה היבשה הם עברו לדרכי החוף, ויצאו כשהגשמים הגיעו. רק תאו תואמים אהבו את התנאים הביצים והרטובים של אזורי החוף במהלך חודשי המונסון. עדרים אחרים היה צריך להעביר לרמה היבשה בשלב זה.

בנג’אראס הייתה עוד קבוצה ידועה של מטריינים. הם היו יכולים להימצא בכפרים אוטר פראדש, פונג’אב, רג’סטאן, מדאהיה פרדש ומהרשטרא. בחיפוש אחר מרחב טוב אחר הבקר שלהם, הם עברו על מרחקים ארוכים, מכרו בקר חרישה וסחורות אחרות לתושבי הכפר בתמורה לדגנים ומספוא.

מקור ב

חשבונותיהם של מטיילים רבים מספרים לנו על חייהן של קבוצות פסטורליות. בראשית המאה התשע -עשרה ביקר בוכנן בגולאס במהלך נסיעתו דרך מיסור. הוא כתב:

‘משפחותיהם גרים בכפרים קטנים ליד חצאית היער, שם הם מטפחים מעט קרקע, ושומרים על חלק מהבקר שלהם, מוכרים בעיירות את תוצרת החלב. משפחותיהם רבות מאוד, שבעה עד שמונה גברים צעירים בכל אחד מהם נפוצים. שניים או שלושה מהם לומדים בלהקות ביער, ואילו השאר מטפחים את שדותיהם, ומספקים לעיירות עצי הסקה, ועם קש עבור סוך. ‘

מאת: פרנסיס המילטון בוקנאן, מסע ממדרס דרך מדינות מיסור, קנארה ומלאבר (לונדון, 1807).

במדבריותיו של רג’סטאן התגוררו את הראיקות. הגשמים באזור היו דלים ולא בטוחים. על אדמות מעובדות, הקציר נע בכל שנה. מעל מתיחות עצומות לא ניתן לגדל יבול. אז הראיקות שילבו טיפוח עם פסטורליות. במהלך המונסונים, רייקות מברמר, ג’ייסלמר, ג’ודפור וביקנר שהו בכפרי הבית שלהם, שם היה זמין מרעה. עד אוקטובר, כאשר שטחי המרעה הללו היו יבשים ומותשים, הם עברו החוצה בחיפוש אחר מרעה ומים אחרים, וחזרו שוב במהלך המונסון Ext. קבוצה אחת של ראיקות – המכונה “מדבר מארו) ראיקאס – גמלים מרודרים וקבוצה אחרת גידלו כוס ועז. לכן אנו רואים שחיי הקבוצות הפסטורליות הללו נשמרו על ידי שיקול מדוקדק של שלל גורמים. הם נאלצו לשפוט כמה זמן העדרים יכולים להישאר באזור אחד, ולדעת היכן הם יוכלו למצוא מים ומרעה. הם היו צריכים לחשב את תזמון תנועותיהם, ולהבטיח שהם יוכלו לעבור בשטחים שונים. הם נאלצו לקבוע מערכת יחסים עם חקלאים בדרך, כך שהעדרים יוכלו לרעות בשדות נקצרים ולזמן את האדמה. הם שילבו מגוון של פעילויות שונות – טיפוח, סחר ורועה – כדי להתפרנס.

כיצד השתנו חיי הפסטורליסטים תחת שלטון קולוניאלי?

  Language: Hebrew