לאחר 1848, הלאומיות באירופה התרחקת מהקשר שלה עם דמוקרטיה ומהפכה. רגשות לאומניים גויסו לעתים קרובות על ידי השמרנים על קידום כוח המדינה והשגת שליטה פוליטית על אירופה.
ניתן לראות זאת בתהליך שבאמצעותו גרמניה ואיטליה באו לאחד כמדינות לאום. כפי שראית, רגשות לאומניים היו נפוצים בקרב גרמנים מהמעמד הבינוני, שבשנת 1848 ניסו לאחד את האזורים השונים של הקונפדרציה הגרמנית למדינת לאום הנשלטת על ידי פרלמנט נבחר. עם זאת, יוזמה ליברלית זו לבניית אומות הודחקה על ידי הכוחות המשולבים של המלוכה והצבא, הנתמכים על ידי בעלי האדמות הגדולות (המכונה ג’ונקרס) של פרוסיה. מכאן ואילך, פרוסיה קיבלה על עצמה את הנהגת התנועה לאיחוד לאומי. השר הראשי שלה, אוטו פון ביסמרק, היה האדריכל של תהליך זה שערך בעזרת הצבא הפרוסי והביורוקרטיה. שלוש מלחמות במשך שבע שנים – עם אוסטריה, דנמרק וצרפת שהסוו בניצחון פרוסי והשלימו את תהליך האיחוד. בינואר 1871 הוכרז המלך הפרוסי, וויליאם הראשון, הקיסר הגרמני בטקס שנערך בוורסאי.
בבוקר הקר במרירות של 18 בינואר 1871, אסיפה המורכבת מהנסיכים של המדינות הגרמניות, נציגי הצבא, השרים הפרוסיים החשובים, כולל השר הראשי אוטו פון ביסמרק, התאספו באולם המראות הלא מחומם בארמון ורסאי כדי להכריז על האימפריה הגרמנית החדשה שראתה קייזר וויליאם i על פרוסיה.
תהליך בניית האומה בגרמניה הוכיח את הדומיננטיות של כוח המדינה הפרוסית. המדינה החדשה שמה דגש חזק על מודרניזציה של מערכות המטבע, הבנקאות, המשפט והשיפוט בגרמניה. אמצעים ופרקטיקות פרוסיות הפכו לרוב למודל לשאר גרמניה.
Language: Hebrew