זכות החופש כוללת גם זכות לחופש הדת. גם במקרה זה, יצרני החוקה היו מאוד מיוחדים לציין זאת בבירור. קראת כבר בפרק 2 כי הודו היא מדינה חילונית. רוב האנשים בהודו, כמו בכל מקום אחר בעולם, עוקבים אחר דתות שונות. חלקם עשויים שלא להאמין בשום דת. החילוניות מבוססת על הרעיון שהמדינה עוסקת רק ביחסים בין בני אדם, ולא עם הקשר בין בני אדם לאלוהים. מדינה חילונית היא כזו שאינה מבססת דת אחת כדת רשמית. החילוניות ההודית נוהגת גישה של מרחק עקרוני ושווה מכל הדתות. המדינה צריכה להיות ניטרלית וחסרת פניות בהתמודדות עם כל הדתות.
לכל אדם יש זכות להצהיר, להתאמן ולהפיץ את הדת שהוא או היא מאמינים בה. כל קבוצה או כת דתית חופשיים לנהל את ענייניה הדתיים. עם זאת, זכות להפיץ את דתו של האדם אינה אומרת שאדם יש זכות להכריח אדם אחר להמיר לדתו באמצעות כוח, הונאה, הגרה או סיום. כמובן שאדם חופשי לשנות את הדת לרצונו שלו. חופש לעסוק בדת לא אומר שאדם יכול לעשות כל מה שהוא רוצה בשם הדת. לדוגמה, אי אפשר להקריב בעלי חיים או בני אדם כמנחות לכוחות או לאלים על טבעיים. אסור למתן פרקטיקות דתיות המתייחסות לנשים כנחותות או כאלה המפרות את חופש הנשים. לדוגמה, אי אפשר להכריח אלמנה לגלח את הראש או ללבוש בגדים לבנים.
מדינה חילונית היא כזו שאינה מעניקה שום זכות או טובה כלשהי בדת מסוימת. זה גם לא מפעיל או מפלה אנשים על בסיס דת שהם עוקבים אחריהם. לפיכך, הממשלה אינה יכולה לשלם כל אדם שישלם מיסים עבור קידום או תחזוקה של = כל דת או מוסד E דתי מסוים. לא תהיה הוראה דתית במוסדות החינוך הממשלתיים. במוסדות חינוך המנוהלים על ידי = גופים פרטיים, אף אדם לא ייאלץ לקחת חלק בהוראה דתית כלשהי או להשתתף בכל פולחן דתי.
Language: Hebrew